א. מהות העתירה
עניינה של עתירה זו בהחלטת ועדה החריגים הבינמשרדית שליד המשיבות 2 ו -3 (להלן: "הועדה הבינמשרדית"), לדחות את בקשת העותרת לרכישת דירת הדיור הציבורי בה היא מתגוררת כיום. ביהמ"ש מתבקש לקבוע כי על המשיבות לאפשר לעותרת לרכוש את הדירה.
ב. עובדות רלבנטיות
העותרת ילידת 1963, אם חד הורית לילדה מפגרת ילידת 1989.
העותרת הנה דיירת בשיכון ציבורי, מיום 28.8.1990.
דירתה הראשונה של העותרת הייתה ברח' יוספטל 7 ברמת השרון מחמת מצבה העגום והרעוע של הדירה, כך לטענת העותרת, פנתה לחברת עמידר בבקשה כי יינתן לה דיור חלופי.
תחילה נענתה בקשתה בסירוב. לאחר פניות חוזרות נשנות (נספח ה' לעתירה) פנתה העותרת לבג"ץ, פנייתה לא התבררה שם כיוון שהמשיבות התרצו ונתנו את הסכמתם לאכלסה בדירה חלופית.
ביום 28.4.02 נמחקה העתירה לבקשת העותרת. (נספח ד' תגובה מקדמית של המשיבות 2 ו -3).
דירה זו נמצאת ברח' אילת 7 ברמת השרון והיא נשוא דיוננו זה, העותרת מבקשת כעת לרכוש אותה. (להלן: "הדירה").
לטענת העותרת נסיבות לחייה קשות, משפחתה המורחבת רווית בעיות, כך גם משפחתה הקרובה, בתה לוקה בפיגור שכלי ונמצאת במוסד טיפולי.
העותרת מבקשת לרכוש את דירתה במסגרת מבצע, "קנה ביתך".
ביום 14.3.00 החליטה הממשלה במסגרת החלטה מס' 1315, להתחיל במכירת דירות הדיור הציבורי.
בהתאם לכך הוצאו ביום 3.4.00 הנחיות לחברות המאכלסות, ביניהן המשיבה 1, ע"י המשיבות 2 ו - 3 בנוגע לרכישת הדירות.
הנחיות אלו כונו "מבצע קנה ביתך". (להן: "המבצע").
המשיבה 1 משמשת כמתווכת בין הקונים ובין המשיבה 2. המשיבה 2 קובעת את הקריטריונים על פיהם פועלת המשיבה 1, בבואה למכור את הדירות.
העותרת מבקשת לרכוש את הדירה ברח' אילת.
ביום 8.10.03 דנה הועדה הבינמשרדית בבקשת העותרת . (נספח ה לתגובה המקדמית מטעם המשיבות 2 ו - 3).
הועדה החליטה לדחות את בקשת העותרת, בהתאם לנהלים, בשל היעדר רציפות מגורים בשיכון הציבורי. (נספח ד' לעתירה הגדרת "זכאי").
ביום 5.11.03, פנתה העותרת במכתב אל המשיבה 2 בערר על החלטת הועדה הבינמשרדית.
ביום 1.12.03 כתב רכז פניות ציבור במשיבה 2 מכתב לעותרת בו פורטו נהלי המבצע והובהר לעותרת כי מאחר ולאור הממצאים הקיימים לא התגוררה בדירת הדיור הציבורי במשך כשנתיים, אינה זכאית לרכוש אותה.
העותרת שבה ופנתה באמצעות באת כוחה, במכתב למשיבה 2. ביום 28.3.04 ניתנה לה תשובה ע"י רכזת פנית הציבור המסבירה את סיבת הסירוב (נספח ו לתגובה המקדמית של המשיבות 2 ו - 3).
ביום 25.4.04 פנתה העותרת במכתב נוסף למשיבה 2, ונענתה שוב ביום 9.8.04 (נספח ז' לתגובת המשיבות 2 ו -3).
העותרת לא עייפה ופנתה במכתב נוסף למשיבה 2. ביום 19.10.04 נענתה במכתב מאת המרכזת הבכירה פרט וחריגים שדחתה את בקשתה. (נספח ח' לתגובה המקדמית של המשיבות 2 ו - 3).
בעקבות הסירובים העקביים, הגישה העותרת ביום 6.1.05 לביהמ"ש עתירה מנהלית - עת"מ 1035/05 בפני כב' השופט בינימיני.
ביהמ"ש הציב בפני העותרת שתי אלטרנטיבות:
האחת לדבוק בעמדתה לפיה היא עומדת בתנאי המבצע ואז ימשיך ביהמ"ש לדון בשאלה זו; השניה, להגיש בקשה לועדת החריגים ובה לבקש כי גם אם אין רציפות בדיור הרי שנסיבותיה מצדיקות חריגה מדרישה זו. (נספח ו' לעתירה).
העותרת בחרה באלטרנטיבה השניה וביום 21.4.05 הגישה בקשתה לוועדת החריגים (נספח ז' לעתירה).
ביום 7.7.05 התקבלה תגובת המשיבות הדוחה את בקשת העותרת (נספח ח' לעתירה).
לטענת העותרת בקשתה מיום 21.4.05 התבססה על מצבה החריג והקשה ולא על רציפות הדיור, שכן ביקשה ללכת בדרך שהתווה לה ביהמ"ש. עם זאת לגרסתה המשיבות המשיכו לטעון את אותה טענה באשר להעדר רציפות ומכאן היא מסיקה כי בקשתה לא קיבלה את היחס הראוי שכן ההחלטה אינה מתייחסת לבקשה.
בנוסף טוענת העותרת כי: נפגעה זכות עמידתה הטבעית לטעון ולהסביר עצמה בפני הוועדה נפגעה; החלטת וועדת החריגים לא נומקה; המשיבות מפלות אותה ועוד.
המשיבות טוענות כי העותרת אינה ממלאת אחר תנאי הרציפות בדיור הציבורי כנדרש בתנאי המבצע ועל כן אינה זכאית לרכוש את הדירה.
מכאן העתירה.
ג. הפלוגתאות בין הצדדים
מכתבי הטענות ומטענות הצדדים עולות הפלוגתאות הבאות:
- האם השתהתה העותרת בהגשת העתירה?
- האם החלטת המשיבות סבירה?
ד. טענת השיהוי
החלטת ועדת החריגים נשוא עתירה זו ניתנה ביום 7.7.2005, העתירה דנן הוגשה ביום 2.11.05 ,
4 חודשים לאחר מכן.
תקנות 3(ב) ו - (ג) לתקנות בתי משפט מנהליים (סדרי דין),תשס"א - 2000 קובעות כי על עתירה מנהלית להיות מוגשת בלא שיהוי ובכל מקרה לא יאוחר מ - 45 ימים מיום שההחלטה פורסמה או נודעה לעותר, לפי המוקדם, אא"כ הוגשה בקשה לארכה וניתנה למשיבים הזכות להגיב. בענייננו לא הוגשה בקשה כאמור.
לא מצאתי בכתבי טענות העותרת כל התייחסות לטענה זו, ומטעם זה בלבד ניתן היה לדחות את העתירה.
בעניין אחר קבעתי כי:
"המחוקק הקפיד על תקופת התיישנות/תביעה קצרה בנושאים מינהליים. הן האזרח והן הרשות אמורים להיות מודעים זה לזכותו, וזו לחובתה, ולהתעמת ביניהם בנושא זה מיידית כשהסוגיה עולה על סדר היום הציבורי.
בית המשפט זכאי לפחות להסבר מדוע הוגשה העתירה במועד מאוחר כזה, ומשלא קיבלו ומאחר ועל פני הדברים לא נראה כי נעשה עוול למי מהעותרים, - נראה כי כבר מטעם זה יש לדחות את העתירה."
(עת"מ (תל-אביב-יפו) 1339/02 - ישראל ליברובסקי, עו"ד ואח' נ' עיריית תל-אביב . תק-מח 2004(4), 1403).
כך גם בענייננו.
ראוי להדגיש במקרה דנן לא נדרש ביהמ"ש למציאת פיתרון דיור לעותרת. פתרון זה קיים שכן העותרת גרה בדירתה השייכת למכסת דירות הדיור הציבורי. כמו כן המשיבות לא שוללות לצמיתות את זכות העותרת לרכוש את דירתה באם בהמשך תעמוד בתנאי הרכישה כפי שנקבעו ע"י המשיבה 2 תוכל לרכוש את דירתה.
אמנם לעותרת מוגבלויות שונות אך היא מיוצגת ע"י עו"ד; טענת השיהוי הועלתה נגדה כבר בהליך הראשון שהגישה, בפני השופט בינימיני לכן ראוי היה שלא לחזור על אותה הטעות.
למעלה מן הצורך נבחן את העתירה לגופה.
ה. סבירות החלטת ועדת החריגים
ביהמ"ש ביושבו כבית משפט לעניינים מנהלים בוחן את התנהלות הרשות, האם הפעילה את סמכותה כדין, והאם החלטתה סבירה בנסיבות העניין.
כדברי השופט אור:
". . . אך לא זה המבחן אשר על בית המשפט לפעול על פיו, כשהוא נדרש להתערב במעשי המינהל. השאלה בה עליו להחליט היא לא מה היה מחליט בית המשפט, בנסבות דומות, אלא אם החלטת המינהל עומדת בפני הבקורת, בהיותה החלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה היתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות, במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסבות - לא יתערב בכך בית המשפט."
(בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מה(3), 678)
העותרת טוענת כי החלטת הרשות בעניינה אינה סבירה שכן נפלו בה מספר פגמים.
נבחן את טענותיה,
השופט בינימיני הציב בפני העותרת שתי אופציות לפעולה.
בהתאם לזאת החליטה העותרת לפנות לועדת החריגים ולשטוח בפניה את טיעוניה לפיהם יש לחרוג מנהלי המבצע בעניינה.
טענת העותרת בעתירה זו היא כי בקשתה התבססה על מצבה החריג והקשה, ולא על רציפות הדיור ולכך לא הייתה כל התייחסות מצד המשיבות בהחלטתן.
בנוסף טוענת היא כי נפגעה זכותה לטעון והופרה חובת הנימוק מצד המשיבות.
להלן נוסח ההחלטה נשוא ענייננו:
"ועדת החריגים בישיבתה מיום 30.6.05 דנה בבקשתכם והחליטה לדחות הבקשה לרכישת הדירה במבצע קנה ביתך בהעדר רציפות מגורים בדירה.
הועדה לא מצאה מקום לחרוג מהכללים למרות נסיבות המקרה.
זאת לידיעתך."
(נספח ח' לעתירה).
עיננו הרואות אכן נוסח ההחלטה לאקוני, עם זאת קיימת התייחסות לנסיבות המקרה אשר לא הצדיקו לטענת המשיבות חריגה מהנהלים.
החלטה זו לא נומקה. נציין כי בהתאם להחלטת בימ"ש זה מיום 28.12.05 נימקו המשיבות את ההחלטה, המסמך צורף לסיכומי המשיבות 2 ו - 3.
אני סבורה כי יש להתייחס לפעולות המשיבות כמכלול, במה דברים אמורים,
העותרת בבקשתה מיום 11.4.05, (נספח ז' לעתירה) שטחה בפני ועדת החריגים את נסיבות עניינה.
עיקר טיעוניה שם נוגעים למצב הרעוע של דירתה הישנה, ברח' החלוץ, שגרמה לה לעזוב את ביתה לעיתים תכופות. כמו כן טוענת העותרת כי נאלצה לעזוב את ביתה מפני שסבלה מרדיפות שכניה ופגיעות בגופה ובכבודה.
בין העותרת למשיבות התנהלה מסכת התכתבויות ענפה שיש להביאה בחשבון בבחינת התנהלות המשיבות.
המשיבות השיבו לכל פניותיה של העותרת:
- ביום 28.3.04 שלחה הגב' בן יהודה, רכזת פניות הציבור מכתב לעותרת בו היא מסבירה את נהלי המשרד ומציינת כי העותרת לא עמדה בהם. במסגרת מכתב זה מציינת הגב' בן יהודה את הפעולות שנעשו על ידי המשיבות לפנים משורת הדין לטובת העותרת. (נספח ו' לתגובה המקדמית של המשיבות 2 ו - 3).
- ביום 9.8.04 שלחה עו"ד סמדר לוי - זיזי מטעם המחלקה המשפטית של המשיבה 2 מכתב לב"כ העותרת ובו היא מתייחסת לטענות העותרת בכללן ובפרט לעניין עזיבתה את ביתה ברח' החלוץ, נזכיר כי אלו הטעונים לגביהם טוענת העותרת היום שלא הייתה התייחסות של המשיבות. (נספח ז' לתגובה המקדמית של המשיבות 2 ו - 3).
- ביום 19.10.2004 נכתב לעותרת מכתב מאת הגב' מנע - רכזת בכירה פרט וחריגים שהפנתה את העותרת למכתב שקיבלה מעו"ד לוי.
עיננו הרואות עניינה של העותרת נבחן ע"י מספר גורמים שונים הפועלים במשיבה 2.
עולה מהמכתבים כי נסיבותיה של העותרת היו מוכרות לדנים בעניינה והם אף התייחסו אליהן.
נראה כי בבקשה שהגישה העותרת לועדת החריגים לא השתנה דבר ולא הועלו טעונים חדשים. נציין כי זאת אנו למדים ממכתבי התגובה של המשיבה 2 שכן מכתבי העותרת לא הוגשו, ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה.
כמו כן מטופס ההחלטה שניתנה ע"י המשיבות עולה כי נסיבותיה החריגות של העותרת הובאו בחשבון בטרם ניתנה ההחלטה הסופית בועדה.
כפי שנכתב:
"בועדת חריגים בא כוחה של הנ"ל ציינה כי העדר הרצף נובע ממצבה האישי המיוחד של הנ"ל ופירטה מצבה בפנייתה."
(נספח י"א לתגובה המקדמית מטעם המשיבות 2 ו- 3).
מכל האמור עולה כי המשיבות התייחסו למצבה החריג של העותרת.
בסיכומיה היא עצמה מודה כי:
"זהו המקום לחזור ולהדגיש כי ועדת החריגים כבר הכירה בעבר במצבה החריג של העותרת, וזאת בהחלטתה לאשר לעותרת דירה חלופית, לאחר שכזכור נאלצה העותרת לפנות לעזרת ביהמ"ש ואף לבג"ץ".
(ס' 22 לסיכומי העותרת).
דברים אלו מלמדים אותנו כי הייתה התייחסות למצב העותרת וכי אין מקום לטענות האפליה, ההתנכלות וכו', שהעלתה העותרת כנגד המשיבות.
סיכום ביניים, בקשת העותרת נדחתה משתי סיבות, הן משום שלא עמדה בדרישת הרציפות הקבועה במבצע, והן תוך התייחסות למצבה המיוחד של העותרת, שאין בו כדי לשנות את החלטת המשיבים. בכך פעלו הנ"ל עפ"י הנחיות ביהמ"ש שניתנו בעת"מ 1035/05.
כפי שנאמר לעיל ביהמ"ש אינו שם עצמו בנעלי הרשות ובודק מה היה מחליט במקומה.
ביהמ"ש בוחן האם התנהלות הרשות ודרך קבלת החלטתה היתה תקינה וסבירה.
לאור החלטת בימ"ש זה מיום 28.12.05, המשיבות הציגו את נימוקיהן לדחיית בקשת העותרת (נספח א' לסיכומי משיבות 2 ו - 3).
נציין כי בידי המשיבות מצוי מידע באשר לאי רציפות המגורים של העותרת בדירה. ניתן לומר כי העותרת מודה בעובדות, בעצם פנייתה לועדת החריגים, אך המשיבות לא השתכנעו מטיעוניה והסבריה שיש לחרוג בעניינה מהנהלים. ביהמ"ש אינו מתערב בשיקול דעת המשיבות כל עוד הייתה התייחסות אמיתית לעניין וההחלטה לא התקבלה בשרירות לב.
מהשתלשלות העניינים שתוארה אני מגיעה למסקנה שהמשיבות התייחסו ברצינות לעותרת ונהגו בה בדרך הראויה.
ומה באשר לזכות הטיעון?
לא אחת נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי לזכות הטיעון דרכים שונות למימוש, יש שניתנת אפשרות לטיעון בע"פ ויש שניתנת אפשרות לטיעון בכתב.
יפים לעניין זה הדברים הבאים:
"חובתו של המנהל הכללי היא לשמוע את הצדדים הנוגעים בדבר, אך דרכי השמיעה רבות הן ומגוונות ומשתנות על-פי הנסיבות. יש שהשמיעה היא בכתב ויש שהשמיעה היא בעל-פה".
(בג"צ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1), 793 ר' גם בג"ץ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 340).
בענייננו העותרת פנתה למשיבות בבקשה בה היא תיארה בפרוטרוט את מצבה ונסיבותיה, בקשתה מתפרשת על גבי שלושה עמודים (נספח ז' לעתירה). זאת כזכור לאחר שפנתה פעמים רבות למשיבות באותו עניין באותם נימוקים. העותרת בעצמה בסיכומיה, סעיף 30, מתארת כי בקשתה פרטה את כל שרצתה לומר.
כמו כן העותרת לא הסבירה כיצד נפגעה זכותה, כלומר כיצד הטיעון בע"פ היה יכול לשנות את החלטת המשיבות, ומה היה לה לחדש.
לאור זאת אני סבורה כי זכות הטיעון של העותרת לא נפגעה.
בין יתר טענות העותרת בסעיף 41.5 לסיכומיה ביקשה לעיין בפרוטוקולים של הוועדה, לפי סעיף 6(א) לחוק חופש המידע, התשנ"ח 1998. טענה זו נטענה בעלמא ואין מקום להתייחס אליה, רק נאמר שיש פרוצדורה הקבועה בחוק חופש המידע להגשת בקשות לגילוי מידע.
לאחר שהעותרת תפעל עפ"י החוק יהיה מקום להתייחס לטענתה.
ו. סוף דבר
העתירה הוגשה בשיהוי ומבלי שניתן לכך כל הסבר, די היה בטעם זה כדי לדחותה.
למעלה מן הצורך נידונה העתירה לגופה. לא מצאתי פסול בהתנהלות המשיבות ומכאן שגם מטעם זה אני דוחה את העתירה.
בנסיבות כל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום 6/7/06, בהעדר.
המזכירות תמציא עותק פ"ד זה בהמצאה כדין לב"כ הצדדים.
עניינה של עתירה זו בהחלטת ועדה החריגים הבינמשרדית שליד המשיבות 2 ו -3 (להלן: "הועדה הבינמשרדית"), לדחות את בקשת העותרת לרכישת דירת הדיור הציבורי בה היא מתגוררת כיום. ביהמ"ש מתבקש לקבוע כי על המשיבות לאפשר לעותרת לרכוש את הדירה.
ב. עובדות רלבנטיות
העותרת ילידת 1963, אם חד הורית לילדה מפגרת ילידת 1989.
העותרת הנה דיירת בשיכון ציבורי, מיום 28.8.1990.
דירתה הראשונה של העותרת הייתה ברח' יוספטל 7 ברמת השרון מחמת מצבה העגום והרעוע של הדירה, כך לטענת העותרת, פנתה לחברת עמידר בבקשה כי יינתן לה דיור חלופי.
תחילה נענתה בקשתה בסירוב. לאחר פניות חוזרות נשנות (נספח ה' לעתירה) פנתה העותרת לבג"ץ, פנייתה לא התבררה שם כיוון שהמשיבות התרצו ונתנו את הסכמתם לאכלסה בדירה חלופית.
ביום 28.4.02 נמחקה העתירה לבקשת העותרת. (נספח ד' תגובה מקדמית של המשיבות 2 ו -3).
דירה זו נמצאת ברח' אילת 7 ברמת השרון והיא נשוא דיוננו זה, העותרת מבקשת כעת לרכוש אותה. (להלן: "הדירה").
לטענת העותרת נסיבות לחייה קשות, משפחתה המורחבת רווית בעיות, כך גם משפחתה הקרובה, בתה לוקה בפיגור שכלי ונמצאת במוסד טיפולי.
העותרת מבקשת לרכוש את דירתה במסגרת מבצע, "קנה ביתך".
ביום 14.3.00 החליטה הממשלה במסגרת החלטה מס' 1315, להתחיל במכירת דירות הדיור הציבורי.
בהתאם לכך הוצאו ביום 3.4.00 הנחיות לחברות המאכלסות, ביניהן המשיבה 1, ע"י המשיבות 2 ו - 3 בנוגע לרכישת הדירות.
הנחיות אלו כונו "מבצע קנה ביתך". (להן: "המבצע").
המשיבה 1 משמשת כמתווכת בין הקונים ובין המשיבה 2. המשיבה 2 קובעת את הקריטריונים על פיהם פועלת המשיבה 1, בבואה למכור את הדירות.
העותרת מבקשת לרכוש את הדירה ברח' אילת.
ביום 8.10.03 דנה הועדה הבינמשרדית בבקשת העותרת . (נספח ה לתגובה המקדמית מטעם המשיבות 2 ו - 3).
הועדה החליטה לדחות את בקשת העותרת, בהתאם לנהלים, בשל היעדר רציפות מגורים בשיכון הציבורי. (נספח ד' לעתירה הגדרת "זכאי").
ביום 5.11.03, פנתה העותרת במכתב אל המשיבה 2 בערר על החלטת הועדה הבינמשרדית.
ביום 1.12.03 כתב רכז פניות ציבור במשיבה 2 מכתב לעותרת בו פורטו נהלי המבצע והובהר לעותרת כי מאחר ולאור הממצאים הקיימים לא התגוררה בדירת הדיור הציבורי במשך כשנתיים, אינה זכאית לרכוש אותה.
העותרת שבה ופנתה באמצעות באת כוחה, במכתב למשיבה 2. ביום 28.3.04 ניתנה לה תשובה ע"י רכזת פנית הציבור המסבירה את סיבת הסירוב (נספח ו לתגובה המקדמית של המשיבות 2 ו - 3).
ביום 25.4.04 פנתה העותרת במכתב נוסף למשיבה 2, ונענתה שוב ביום 9.8.04 (נספח ז' לתגובת המשיבות 2 ו -3).
העותרת לא עייפה ופנתה במכתב נוסף למשיבה 2. ביום 19.10.04 נענתה במכתב מאת המרכזת הבכירה פרט וחריגים שדחתה את בקשתה. (נספח ח' לתגובה המקדמית של המשיבות 2 ו - 3).
בעקבות הסירובים העקביים, הגישה העותרת ביום 6.1.05 לביהמ"ש עתירה מנהלית - עת"מ 1035/05 בפני כב' השופט בינימיני.
ביהמ"ש הציב בפני העותרת שתי אלטרנטיבות:
האחת לדבוק בעמדתה לפיה היא עומדת בתנאי המבצע ואז ימשיך ביהמ"ש לדון בשאלה זו; השניה, להגיש בקשה לועדת החריגים ובה לבקש כי גם אם אין רציפות בדיור הרי שנסיבותיה מצדיקות חריגה מדרישה זו. (נספח ו' לעתירה).
העותרת בחרה באלטרנטיבה השניה וביום 21.4.05 הגישה בקשתה לוועדת החריגים (נספח ז' לעתירה).
ביום 7.7.05 התקבלה תגובת המשיבות הדוחה את בקשת העותרת (נספח ח' לעתירה).
לטענת העותרת בקשתה מיום 21.4.05 התבססה על מצבה החריג והקשה ולא על רציפות הדיור, שכן ביקשה ללכת בדרך שהתווה לה ביהמ"ש. עם זאת לגרסתה המשיבות המשיכו לטעון את אותה טענה באשר להעדר רציפות ומכאן היא מסיקה כי בקשתה לא קיבלה את היחס הראוי שכן ההחלטה אינה מתייחסת לבקשה.
בנוסף טוענת העותרת כי: נפגעה זכות עמידתה הטבעית לטעון ולהסביר עצמה בפני הוועדה נפגעה; החלטת וועדת החריגים לא נומקה; המשיבות מפלות אותה ועוד.
המשיבות טוענות כי העותרת אינה ממלאת אחר תנאי הרציפות בדיור הציבורי כנדרש בתנאי המבצע ועל כן אינה זכאית לרכוש את הדירה.
מכאן העתירה.
ג. הפלוגתאות בין הצדדים
מכתבי הטענות ומטענות הצדדים עולות הפלוגתאות הבאות:
- האם השתהתה העותרת בהגשת העתירה?
- האם החלטת המשיבות סבירה?
ד. טענת השיהוי
החלטת ועדת החריגים נשוא עתירה זו ניתנה ביום 7.7.2005, העתירה דנן הוגשה ביום 2.11.05 ,
4 חודשים לאחר מכן.
תקנות 3(ב) ו - (ג) לתקנות בתי משפט מנהליים (סדרי דין),תשס"א - 2000 קובעות כי על עתירה מנהלית להיות מוגשת בלא שיהוי ובכל מקרה לא יאוחר מ - 45 ימים מיום שההחלטה פורסמה או נודעה לעותר, לפי המוקדם, אא"כ הוגשה בקשה לארכה וניתנה למשיבים הזכות להגיב. בענייננו לא הוגשה בקשה כאמור.
לא מצאתי בכתבי טענות העותרת כל התייחסות לטענה זו, ומטעם זה בלבד ניתן היה לדחות את העתירה.
בעניין אחר קבעתי כי:
"המחוקק הקפיד על תקופת התיישנות/תביעה קצרה בנושאים מינהליים. הן האזרח והן הרשות אמורים להיות מודעים זה לזכותו, וזו לחובתה, ולהתעמת ביניהם בנושא זה מיידית כשהסוגיה עולה על סדר היום הציבורי.
בית המשפט זכאי לפחות להסבר מדוע הוגשה העתירה במועד מאוחר כזה, ומשלא קיבלו ומאחר ועל פני הדברים לא נראה כי נעשה עוול למי מהעותרים, - נראה כי כבר מטעם זה יש לדחות את העתירה."
(עת"מ (תל-אביב-יפו) 1339/02 - ישראל ליברובסקי, עו"ד ואח' נ' עיריית תל-אביב . תק-מח 2004(4), 1403).
כך גם בענייננו.
ראוי להדגיש במקרה דנן לא נדרש ביהמ"ש למציאת פיתרון דיור לעותרת. פתרון זה קיים שכן העותרת גרה בדירתה השייכת למכסת דירות הדיור הציבורי. כמו כן המשיבות לא שוללות לצמיתות את זכות העותרת לרכוש את דירתה באם בהמשך תעמוד בתנאי הרכישה כפי שנקבעו ע"י המשיבה 2 תוכל לרכוש את דירתה.
אמנם לעותרת מוגבלויות שונות אך היא מיוצגת ע"י עו"ד; טענת השיהוי הועלתה נגדה כבר בהליך הראשון שהגישה, בפני השופט בינימיני לכן ראוי היה שלא לחזור על אותה הטעות.
למעלה מן הצורך נבחן את העתירה לגופה.
ה. סבירות החלטת ועדת החריגים
ביהמ"ש ביושבו כבית משפט לעניינים מנהלים בוחן את התנהלות הרשות, האם הפעילה את סמכותה כדין, והאם החלטתה סבירה בנסיבות העניין.
כדברי השופט אור:
". . . אך לא זה המבחן אשר על בית המשפט לפעול על פיו, כשהוא נדרש להתערב במעשי המינהל. השאלה בה עליו להחליט היא לא מה היה מחליט בית המשפט, בנסבות דומות, אלא אם החלטת המינהל עומדת בפני הבקורת, בהיותה החלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה היתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות, במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסבות - לא יתערב בכך בית המשפט."
(בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מה(3), 678)
העותרת טוענת כי החלטת הרשות בעניינה אינה סבירה שכן נפלו בה מספר פגמים.
נבחן את טענותיה,
השופט בינימיני הציב בפני העותרת שתי אופציות לפעולה.
בהתאם לזאת החליטה העותרת לפנות לועדת החריגים ולשטוח בפניה את טיעוניה לפיהם יש לחרוג מנהלי המבצע בעניינה.
טענת העותרת בעתירה זו היא כי בקשתה התבססה על מצבה החריג והקשה, ולא על רציפות הדיור ולכך לא הייתה כל התייחסות מצד המשיבות בהחלטתן.
בנוסף טוענת היא כי נפגעה זכותה לטעון והופרה חובת הנימוק מצד המשיבות.
להלן נוסח ההחלטה נשוא ענייננו:
"ועדת החריגים בישיבתה מיום 30.6.05 דנה בבקשתכם והחליטה לדחות הבקשה לרכישת הדירה במבצע קנה ביתך בהעדר רציפות מגורים בדירה.
הועדה לא מצאה מקום לחרוג מהכללים למרות נסיבות המקרה.
זאת לידיעתך."
(נספח ח' לעתירה).
עיננו הרואות אכן נוסח ההחלטה לאקוני, עם זאת קיימת התייחסות לנסיבות המקרה אשר לא הצדיקו לטענת המשיבות חריגה מהנהלים.
החלטה זו לא נומקה. נציין כי בהתאם להחלטת בימ"ש זה מיום 28.12.05 נימקו המשיבות את ההחלטה, המסמך צורף לסיכומי המשיבות 2 ו - 3.
אני סבורה כי יש להתייחס לפעולות המשיבות כמכלול, במה דברים אמורים,
העותרת בבקשתה מיום 11.4.05, (נספח ז' לעתירה) שטחה בפני ועדת החריגים את נסיבות עניינה.
עיקר טיעוניה שם נוגעים למצב הרעוע של דירתה הישנה, ברח' החלוץ, שגרמה לה לעזוב את ביתה לעיתים תכופות. כמו כן טוענת העותרת כי נאלצה לעזוב את ביתה מפני שסבלה מרדיפות שכניה ופגיעות בגופה ובכבודה.
בין העותרת למשיבות התנהלה מסכת התכתבויות ענפה שיש להביאה בחשבון בבחינת התנהלות המשיבות.
המשיבות השיבו לכל פניותיה של העותרת:
- ביום 28.3.04 שלחה הגב' בן יהודה, רכזת פניות הציבור מכתב לעותרת בו היא מסבירה את נהלי המשרד ומציינת כי העותרת לא עמדה בהם. במסגרת מכתב זה מציינת הגב' בן יהודה את הפעולות שנעשו על ידי המשיבות לפנים משורת הדין לטובת העותרת. (נספח ו' לתגובה המקדמית של המשיבות 2 ו - 3).
- ביום 9.8.04 שלחה עו"ד סמדר לוי - זיזי מטעם המחלקה המשפטית של המשיבה 2 מכתב לב"כ העותרת ובו היא מתייחסת לטענות העותרת בכללן ובפרט לעניין עזיבתה את ביתה ברח' החלוץ, נזכיר כי אלו הטעונים לגביהם טוענת העותרת היום שלא הייתה התייחסות של המשיבות. (נספח ז' לתגובה המקדמית של המשיבות 2 ו - 3).
- ביום 19.10.2004 נכתב לעותרת מכתב מאת הגב' מנע - רכזת בכירה פרט וחריגים שהפנתה את העותרת למכתב שקיבלה מעו"ד לוי.
עיננו הרואות עניינה של העותרת נבחן ע"י מספר גורמים שונים הפועלים במשיבה 2.
עולה מהמכתבים כי נסיבותיה של העותרת היו מוכרות לדנים בעניינה והם אף התייחסו אליהן.
נראה כי בבקשה שהגישה העותרת לועדת החריגים לא השתנה דבר ולא הועלו טעונים חדשים. נציין כי זאת אנו למדים ממכתבי התגובה של המשיבה 2 שכן מכתבי העותרת לא הוגשו, ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה.
כמו כן מטופס ההחלטה שניתנה ע"י המשיבות עולה כי נסיבותיה החריגות של העותרת הובאו בחשבון בטרם ניתנה ההחלטה הסופית בועדה.
כפי שנכתב:
"בועדת חריגים בא כוחה של הנ"ל ציינה כי העדר הרצף נובע ממצבה האישי המיוחד של הנ"ל ופירטה מצבה בפנייתה."
(נספח י"א לתגובה המקדמית מטעם המשיבות 2 ו- 3).
מכל האמור עולה כי המשיבות התייחסו למצבה החריג של העותרת.
בסיכומיה היא עצמה מודה כי:
"זהו המקום לחזור ולהדגיש כי ועדת החריגים כבר הכירה בעבר במצבה החריג של העותרת, וזאת בהחלטתה לאשר לעותרת דירה חלופית, לאחר שכזכור נאלצה העותרת לפנות לעזרת ביהמ"ש ואף לבג"ץ".
(ס' 22 לסיכומי העותרת).
דברים אלו מלמדים אותנו כי הייתה התייחסות למצב העותרת וכי אין מקום לטענות האפליה, ההתנכלות וכו', שהעלתה העותרת כנגד המשיבות.
סיכום ביניים, בקשת העותרת נדחתה משתי סיבות, הן משום שלא עמדה בדרישת הרציפות הקבועה במבצע, והן תוך התייחסות למצבה המיוחד של העותרת, שאין בו כדי לשנות את החלטת המשיבים. בכך פעלו הנ"ל עפ"י הנחיות ביהמ"ש שניתנו בעת"מ 1035/05.
כפי שנאמר לעיל ביהמ"ש אינו שם עצמו בנעלי הרשות ובודק מה היה מחליט במקומה.
ביהמ"ש בוחן האם התנהלות הרשות ודרך קבלת החלטתה היתה תקינה וסבירה.
לאור החלטת בימ"ש זה מיום 28.12.05, המשיבות הציגו את נימוקיהן לדחיית בקשת העותרת (נספח א' לסיכומי משיבות 2 ו - 3).
נציין כי בידי המשיבות מצוי מידע באשר לאי רציפות המגורים של העותרת בדירה. ניתן לומר כי העותרת מודה בעובדות, בעצם פנייתה לועדת החריגים, אך המשיבות לא השתכנעו מטיעוניה והסבריה שיש לחרוג בעניינה מהנהלים. ביהמ"ש אינו מתערב בשיקול דעת המשיבות כל עוד הייתה התייחסות אמיתית לעניין וההחלטה לא התקבלה בשרירות לב.
מהשתלשלות העניינים שתוארה אני מגיעה למסקנה שהמשיבות התייחסו ברצינות לעותרת ונהגו בה בדרך הראויה.
ומה באשר לזכות הטיעון?
לא אחת נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי לזכות הטיעון דרכים שונות למימוש, יש שניתנת אפשרות לטיעון בע"פ ויש שניתנת אפשרות לטיעון בכתב.
יפים לעניין זה הדברים הבאים:
"חובתו של המנהל הכללי היא לשמוע את הצדדים הנוגעים בדבר, אך דרכי השמיעה רבות הן ומגוונות ומשתנות על-פי הנסיבות. יש שהשמיעה היא בכתב ויש שהשמיעה היא בעל-פה".
(בג"צ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1), 793 ר' גם בג"ץ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 340).
בענייננו העותרת פנתה למשיבות בבקשה בה היא תיארה בפרוטרוט את מצבה ונסיבותיה, בקשתה מתפרשת על גבי שלושה עמודים (נספח ז' לעתירה). זאת כזכור לאחר שפנתה פעמים רבות למשיבות באותו עניין באותם נימוקים. העותרת בעצמה בסיכומיה, סעיף 30, מתארת כי בקשתה פרטה את כל שרצתה לומר.
כמו כן העותרת לא הסבירה כיצד נפגעה זכותה, כלומר כיצד הטיעון בע"פ היה יכול לשנות את החלטת המשיבות, ומה היה לה לחדש.
לאור זאת אני סבורה כי זכות הטיעון של העותרת לא נפגעה.
בין יתר טענות העותרת בסעיף 41.5 לסיכומיה ביקשה לעיין בפרוטוקולים של הוועדה, לפי סעיף 6(א) לחוק חופש המידע, התשנ"ח 1998. טענה זו נטענה בעלמא ואין מקום להתייחס אליה, רק נאמר שיש פרוצדורה הקבועה בחוק חופש המידע להגשת בקשות לגילוי מידע.
לאחר שהעותרת תפעל עפ"י החוק יהיה מקום להתייחס לטענתה.
ו. סוף דבר
העתירה הוגשה בשיהוי ומבלי שניתן לכך כל הסבר, די היה בטעם זה כדי לדחותה.
למעלה מן הצורך נידונה העתירה לגופה. לא מצאתי פסול בהתנהלות המשיבות ומכאן שגם מטעם זה אני דוחה את העתירה.
בנסיבות כל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום 6/7/06, בהעדר.
המזכירות תמציא עותק פ"ד זה בהמצאה כדין לב"כ הצדדים.
